את סיפור הקמתה של עמותת "בשביל המחר" בחרתי לספר מזווית אישית.
סיפור זה טומן בחובו הוקרת תודה עמוקה ומשמעותית לרשימה ארוכה של אנשים, ולעצם הזכייה
עבורי לקחת חלק בראשית דרכה של העמותה שממשיכה בפעילות מבורכת.
בשנת 2006 ליוויתי קבוצה נוספת של צעירים מחלימי סרטן בשם "יוצאים לחיים" למסע בספינת מפרשים הולנדית בת כמאה שנה בים הצפוני, מול חופי הולנד.
זה היה המסע השני אותו ליוויתי במהלך השנים וחשבתי שהוא יהיה גם האחרון שבהם.
באחד מלילות המסע שאל אותי הרופא שהתלווה אלינו, פרופסור סלומון שטמר, אונקולוג וחוקר בכיר,
שלוש שאלות שנחקקו בזיכרוני:
1. האם קיימת תועלת מוכחת עבור המשתתפים במסעות?
2. במידה וישנה תועלת, למה המסעות הם רק לצעירים מחלימי סרטן?
3. עד מתי אוכל להמשיך לעסוק בזה בהתנדבות?
באותה נשימה הוא הזכיר את 'המרכז לפסיכו-טראומה' בירושלים והקשר המשפחתי שלו לפרופסור רות הורנצ'יק פת והבטיח לארגן פגישה איתה מיד כשנחזור.
שם, באותה שיחה לילית רבת משמעות, כחודש לאחר מלחמת לבנון השנייה, החל להירקם בליבי הרעיון ליזום מסע חיילים שעברו אירועי לחימה, במתווה דומה למסעות "יוצאים לחיים".
הרעיונאי היה, למעשה, פרופסור סולומון שטמר.
בפגישה שהתקיימה בהמשך עם פרופ' רות היא שיתפה בן השאר וסיפרה אודות סטאז'ר שלה, טל מימון, יוצא יחידת 669, שמעוניין לארגן עם המרכז פעילות לקבוצת אנשי מילואים מיחידתו.
בסדרת מפגשים שכללה דיונים על אופי המסע, תכניו, הרכב קבוצת המשתתפים, גילם ועוד, גובשה התוכנית.
לצוות המקצועי הצטרפו הפסיכולוג דורון מרום ובהמשך פייסה כהן והוצג מתווה המסע למתן, מפקד היחידה.
סיוע מאוד משמעותי בגיבוש תכנית השייט ובגיוס משאבים כספיים למסע התקבל מיוסי סוקולוב ודודי סימון, בעלי מועדון השייט "דרך הים", שהיו שותפים וותיקים למסעות "יוצאים לחיים" ומנועם לניר, שהיה ראשון התורמים למסע.
עם תכנית גמישה וחוסר ידע במה נפגוש, יצאנו למסע חיילים ראשון של יוצאי יחידת 669 בספינת מפרשים הולנדית בספטמבר 2007 הדומה במראה לזו שאליה הצטרפתי ב - 2002 וב - 2006
בקבוצה היו פרמדיקים, פרמדיקיות, לוחמים, רופאים ושני מנחים – יואל ורדי, פסיכולוג מטעם המרכז הישראלי לפסיכו טראומה ודורון מרום, מנחה קבוצת ופסיכולוג ויוצא היחידה.
יצאתי למסע כמלווה ועמי יצאה גם שמרית מנור, בוגרת מסעות "יוצאים לחיים" שצורפה ברגע האחרון (במקומו של משתתף שנשאר בארץ בכוננות מבצעית לטובת מבצע הרואי בסוריה) ותיעדה בצילום את ימי המסע.
ימי המסע היו מטלטלים ומאוד מפתיעים. החשש שציניות תבטל כל אפשרות לשיחה עמוקה ולתהליכים אישיים וקבוצתיים הסתבר כחשש שווא.
תחושתם של מרבית המשתתפים במרחבי השפל והגאות בים הצפוני, רחוק מהבית, הייתה שהתרחש על הספינה תהליך עיבוד עוצמתי ומאוד משמעותי.
שוב שבו להן התחושות של מסע "משנה חיים" אותן חשתי במסעותיי עם צעירים מחלימי סרטן בשנים שקדמו למסע זה.
סופו של מסע החיילים הראשון ב-2007 היה למעשה יריית הפתיחה למאמץ שנמשך לאורך שנת 2008 לאסוף משתתפים ומשאבים כספיים למסעות הבאים.
הובילו את המאמץ יוצאי מסע 669, שרי פנג, בועז רפפורט, טל מימון, מאי ניצן ואנחנו, קבוצת מתנדבים.
במהלך אותה שנה הכרתי את ענת סמסון יופה, יחד איחדנו כוחות לטובת הוצאתם של קבוצות נוספות ולמיסוד הפעילות במסגרת עמותה רשומה שקיבלה את השם "בשביל המחר".
בראשית הדרך עמד הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, בראש חבר נאמנים אותו הקמנו על מנת לסייע בהקמת העמותה.
ממסע למסע התהוותה דרך ייחודית בה מסעות קבוצתיים מונחים בטבע יוצרים סביבה לתהליכים מיטיבים ללוחמים שעברו אירועי מלחמה.
עד היום יצאו קבוצות רבות למסעות בארץ ובחו"ל במסגרת "בשביל המחר" .
ראשיתו של המיזם ברעיון שנזרק לאוויר על ספינה בים הצפוני ומסעות מכוננים בשנים 2007 ו-2008.
לבטים, דיונים מקצועיים וגם מחלוקות, ליוו את דרכה של העמותה, זה אך טבעי .
סוגיות כגון : גיל המשתתפים, הרכב הקבוצות, אופי המסעות, הרכב צוותי המנחים ועוד
עלו שוב ושוב.
אולם, מעל לכל מדברת בעד עצמה עשייה מבורכת לאורך 15 השנים האחרונות.
היא בהחלט ראויה להוות מקור לסיפוק גדול לרבים שלקחו ולוקחים בה חלק, בראשם ענת סמסון יופה שעומדת בראש העמותה, תומר פריבך מנהל "בשביל המחר" וקבוצה ענפה וייחודית של מנחים.
אני מוקיר תודה למערכת "עובדה", לעומרי אסנהיים ולאילנה דיין בפרט, על כתבות שתיעדו חלק מהמסעות לאורך השנים ויצרו מודעות למטענים רגשיים אותם נושאים לוחמים אליהם הציבור לא נחשף קודם לכן.
תודה מיוחדת שמורה למשתתפים, הם זיכו ומזכים אותנו, מלווי מסעות "בשביל המחר", באין ספור הזדמנויות ורגעים לחוש מועילים ולהתרגש עד השמים.
אילן ליאור,
פברואר 2023